Feeds:
פוסטים
תגובות
הדסטארט

הדסטארט

 

קשה. קשה לבקש מאנשים כסף. קשה להסביר לאנשים שהם קונים כרטיס ומביעים בזה את האמון שלהם בפרויקט מסוים בלי להרגיש כאילו מבקשים נדבה, או גרוע מכך, כביכול "עושים קופה" עליהם. אנחנו עוד לא בחצי הדרך בפרויקט ההדסטארט של ההצגה "המחלקה" והמועקה אצלנו החלה כבר מהיום הראשון. מעולם לא הייתי טובה במכירות. אף פעם לא ידעתי איך לשכנע מישהו שהוא צריך להוציא כסף על משהו שעד לרגע שבו פגש אותי לא ידע שהוא בכלל קיים ושהוא צריך אותו. יש אנשי מכירות שברגע שהם פותחים את הפה אתם מיד משתכנעים ולא מבינים איך לא קניתם את זה קודם. אז אני, לא כזאת. להיפך. אני בדרך כלל משכנעת את עצמי לא לקנות דברים. ואנשים אחרים? שיעשו מה שהם רוצים. אני לא אוהבת להתערב.

אבל, רצה הגורל והחלטנו בכל זאת לפנות לאנשים לעזור לנו במימון ההפקה של ההצגה "המחלקה" ותאמינו לנו שזאת לא הייתה החלטה קלה. אנחנו, זה אני ובן זוגי שי היקר שלפני יותר משנתיים המחזה שכתב זכה בפסטיבל צו קריאה בצוותא. אם תעשו גוגל על המחלקה, שי אזולאי, וצו קריאה, תוכלו לקרוא שבמסגרת הזכייה קיבל שי פרס של 10,000 ש"ח להפקה. זה שקר. יכול להיות שצוותא באמת רצו לתת את הכסף, אבל לא יצא, לא הסתדר, ובגדול פשוט אין אותו. שי רצה להפסיק כאן. אין כסף אז אין הפקה. לא נורא. אבל אני כעסתי. לא יכול להיות שאנשים לא ייהנו ממחזה סאטירי מצוין בגלל שצוותא בקשיים כלכליים. מעבר לעניין האישי שלא אכחיש שקיים, כעסתי והתבאסתי כי ידעתי שמה שחסר היום בתיאטרון זה בדיוק זה; כתיבה טובה ורלוונטית. בתור מבקרת תיאטרון (במעריב, אתר nrg ואתר מפה) ראיתי לא מעט הצגות תיאטרון בארבע השנים האחרונות, מהפרינג' עד לרפרטואר. יש כמה הצגות ללא מילים מצוינות, כמה הצגות קלאסיות (יווניות, רומאיות, שייקספיר, מילר ושות') שמבוימות נפלא אבל בכלל לא רלוונטיות להיום, עוד חופן של הצגות מבדרות או דרמות שנמנעות מאמירה גדולה יותר, הרבה הצגות משעממות וגם כמה פשוט גרועות (בדרך כלל אלו שמתיימרות לבדר).

אז התעקשתי לא לוותר. במשך שנתיים ניסינו, ביררנו, שאלנו ובדקנו עד שלבסוף צוותא הלכו לקראתנו בקטנה וויתרו לנו על ה 25% שהם רגילים לקחת מכל כרטיס שנמכר אצלם ולתת לנו במשך שנה את כל הכנסות הקופה. מעולה! עכשיו רק צריך לצאת עם הפקה. בקטנה, לא? אז זהו שהפקה זה עניין רציני. בטח ובטח כשמדובר בהצגה ובה שמונה שחקנים עובדים (במשחק ובעוד משהו) שחייבים לשלם להם כי משחק זה מקצוע (מסכימה איתך במאה אחוז גברת עלמה זק), תוסיפו לזה במאי, תפאורה, תלבושות, סאונד, תנועה, הפקה ושיווק (כי אנחנו רוצים שלהצגה יגיע קהל ליותר משתי הצגות) ויצא שגם אם היינו מקבלים את ה 10,000 ש"ח מצוותא היינו צריכים לדחוף את הידיים יותר עמוק לכיסים.

אז לקחנו סיכון. ואני, שונאת סיכונים. אבל בשביל שי והמחלקה חשבתי שזה סיכון ששווה את זה, ויצאנו בקמפיין הדסטארט להצגה "המחלקה" (לאחר שכבר הקדשנו לעניין סכום לא קטן מכספנו האישי – הוצאה שאנחנו לא מצפים לכסות). מאז כל בוקר אני בודקת לראות על כמה אנחנו, במשך היום, בין טיפול במיכאל וקצת עבודה משלי, אני מנסה לחשוב מי עוד ירצה לתמוך ולראות, כותבת ושולחת מיילים, וואטסאפ, ומתקשרת, וכל ערב אני מתבאסת על אנשים שדיברתי איתם ו"נידנדתי" להם (מצטערת, אני שונאת את זה יותר מכם, מבטיחה) ועדיין לא תמכו. לאט לאט אני מתחילה לוותר. חושבת שכנראה שהצבנו לנו יעד גבוה מדי ושאם לא נצליח אז לא נצליח, לא נורא, אז לא תהיה הפקה, ומי צריך בכלל את כל כאב הראש הזה? ונכון שהגענו כבר לסכום יפה, אבל אנחנו עייפים ונגמרו לנו החברים אז אולי די?! אם הממשלה שלנו לא רוצה לתת 1% לתרבות למה שהחברים שלנו ושזרים ייתנו? יש להם צרות גדולות יותר.

אבל אז אני חושבת על שי שבעצמו רוצה לוותר ולעזוב את הפרויקט, ואני נזכרת ביום שסיימתי לקרוא את הרומן הראשון שלו "סלאח האילם" (שעוד לא פורסם, שלא בצדק) והבנתי שהבחור מוכשר ושמגיע לו שכמה שיותר אנשים ידעו את זה ויגידו לו, ואני מחליטה לדחוף עוד קצת עד הסוף באמת. אני זוכרת שכשהייתי באוניברסיטה ולמדתי לימודי יהדות בשביל מלגה קלה אמרו לנו פעם שאנחנו אוהבים הכי הרבה את מי שאנחנו נותנים לו ולא את מי שנותן לנו (תחשבו על מערכת היחסים של אנשים וכלבים). אני רוצה לתת לשי. ולא רק שיר. תאחלו לנו בהצלחה! ותתמכו בנו!

 "המחלקה – סאטירה צה"לית" מגיעה לבמה – בואו לראות!

 תראו קצת אהבה בדף של "המחלקה"

מחווה קטנה לגיא זהר

המון זמן עבר מאז שכתבתי לאחרונה ובזמן הזה הספקתי לעשות לא מעט דברים כמו להתחתן, להיכנס להריון, להפוך למורה לאנגלית וללדת את בני הראשון והמתוק שבעוד יומיים יחגוג תשעה חודשים. לא רע – לא?:)
ובמילים אחרות התברגנתי, שלא נאמר התבגרתי.

אז כדי בכל זאת לשמור קצת על גחלת העשייה והיצירה החלטתי להוציא קליפ לשיר ישן שעדיין מהדהד כרלוונטי.

הוא נכתב בתקופה שהיה לי קראש רציני על הבחור. והיום מדובר כבר בזכרון מתוק….:) אני פשוט הולכת לישון הרבה יותר מוקדם. ככה זה כשיש תינוק (כמעט כתבתי תינוקי או בייבי אבל החלטתי להמנע מליפול לקלישאות האמא הטרייה למרות שבפועל נפלתי כבר לכולן:) אז יאללה… תלחצו על הפליי (על מי אני עובדת? איבדתי את כולכם לטובת הקליפ כבר במשפט הראשון)

 

אני אוהבת לחפש עבודה, מכורה למודעות דרושים, ותמיד רוצה לראות מה מציעים, מה מחפשים. אולי זה בגלל שאני עובדת פרילאנס ויכולה בכל רגע נתון להחליף או לשנות, או אולי זה בגלל הצורך הזה בהגדרה, ובו זמנית בשינוי.

קשה לי להגדיר את עצמי. מה את עושה? כל מיני דברים. כותבת, מלמדת, חווה ולומדת. שירים, סיפורים, מחזות, תסריטים, כתבות ובעיקר הרבה דברים שיווקיים.

אז מסתבר שהמשוררת המתה שכולם אוהבים לאהוב, כתבה משהו שמתכתב עם החיפוש הזה, והיא תיארה את זה כל כך יפה שהחלטתי שגם אני יכולה לצטט את ויסלבה שימבורסקה. ככה זה כשכותבים שירה נגישה.

כתיבת קורות חיים/ ויסלבה שימבורסקה
מפולנית: רפי ויינכרט

מה נחוץ?
נחוץ לכתוב בקשה
ולצרף לה קורות חיים.

ללא קשר לאורך החיים
על הקורות להיות קצרות.

תמצות העובדות ובחירתן הכרחיים.
המרת נופים בכתובות
וזכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.
מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד,
ומהילדים רק את אלה שנולדו.

זה שמכיר אותך חשוב יותר מזה שאתה מכיר.
טיולים רק במידה ולחוץ לארץ.
השתייכות למה אך בלא הלמה.
ציונים לשבח בלא הנימוקים.

כתוב כאילו מעולם לא דיברת עם עצמך
וכאילו עקפת עצמך מרחוק.

התעלם מכלבים, חתולים וציפורים,
מזכרות נושנות, חברים וחלומות.

מחיר ללא ערך
כותרת ולא תוכן.
מספר הנעליים ולא היעד שאליו הולך
זה שאמור להיות אתה.

לכך יש לצרף תצלום באוזן גלויה.
רק צורתה נלקחת בחשבון, לא מה שנשמע.
מה נשמע?
נהמת מכונות הגרוסות את הנייר.

הבליינד דייט האחרון

אתמול בערב עלתה ההצגה האחרונה של בליינד דייט, שנתיים ויום אחרי הבכורה של המחזמר בפסטיבל ההצגות לשני שחקנים בחיפה. אולי זאת הייתה ההתרגשות, או הלמברוסקו שהבאתי לכבוד הפעם האחרונה, אבל בסיום ההצגה הרגשתי כאילו מדובר בבליינד דייט הטוב ביותר שעלה.
בן וגלית היו נינוחים, אמיתיים ולחוצים כמו בבליינד דייט אמיתי, וכשהם התבלבלו במילים הם כאילו הבינו שזה לא משנה. בחור היה צ'ארמר ומצחיק אפילו יותר מהרגיל ובחורה הייתה לחוצה, נרגשת, מקסימה וניורוטית יותר ממדרך כלל.
וההצגה הייתה בהילוך מהיר, קריקטורה של בליינד דייט – מוקצנת ואמיתית.
לכבוד ההצגה האחרונה, קיבלתי עוגת ציצים שאפתה אחותו של שי, הבליינד דייט האחרון האמיתי שלי וגם כן, המוצלח ביותר:)
אז לכבוד אותו בליינד דייט אחרון, קבלו טעימה מהעוגה וגם טעימה מוסיקלית ממה שיכול היה להיות אם בליינד דייט היה מחליט לעשות אקזיט לחו"ל.

עוגת הציצים של יערה (נאפתה על ידי טוני אזולאי)

מי ייתן וזה רק יהיה הבליינד דייט האחרון ועוד יהיו הצגות מצחיקות, כייפיות ומרגשות כמו ההצגה הראשונה שלי והאחרונה הזאת.

לפני חודשיים פרסמה המועצה לענף הלול קול קורא להפקת פרסומת לעידוד צריכת הביצים בארץ. אני נעניתי לקול ויחד עם אלון קפלן הפקתי את קליפ הג'ינגל הראשון שלי (בביצועי ובעריכתי) ובתמיכתו ויצירתו המוסיקלית של אלון שנקרא "שיר הביצה".

הקליפ לצערי לא נכנס אפילו ל-25 הגדולים של המועצה. אני חושבת שזה בגלל שלא התייחסתי לעניין הכולסטרול. אבל הוא דווקא כן הצליח להידבק לי לראש למשך תקופה לא מבוטלת.

אז נכון שהייתי אמורה לזכות במקום הראשון ושהאנשים במועצה לענף הלול לא מבינים כלום, אבל זה לא אומר שצריך להעניש את הקהל שלי שצמא ליצירה מקורית חדשה… עם ביצים!

אז אני מזמינה את כולם להאזין בבכורה עולמית לשיר הביצה. ההשראה שלי הייתה הפרסומת האלמותית של ילדותי לעגבנייה. אוי דורי בן זאב – למה לא יכולת לקריין את הביצה שלי?

רוצים שינוי?!

כבר הרבה זמן שלא כתבתי בבלוג אבל נראה לי שיצירה חדשה היא הזדמנות מצוינת לעדכון.
שיר קטן שכתבתי כבר לפני יותר משנה שמתאים לפוני ולחבר החדש הפך תוך שבוע לקליפ בעיקר בזכות החבר. עם כל הצניעות ובלי יותר מידי הקדמות אם כן אני גאה להציג בפניכם את קליפ השנה:
שינוי!
ליוו מוסיקלי: אלון קפלן
בימוי אנימציה: שי אזולאי

פרק אותי ז'ורז' פרק

גם בגלל שהוא גאון וגם בגלל שאני כל כך מזדהה עם מה שהוא כותב ובשביל הוגה צרפתי זה אומר המון. שמתי כאן קטע מתוך הספר חלל וכו' של ז'ורז' פרק.

לעבור דירה

לעזוב דירה. לפנות את המקום. להתקפל. לרוקן. להסתלק.

     לערוך רשימה לסדר לסווג למיין

     לסלק לזרוק למסור

     לשבור

     לשרוף

     להוריד לעקור לחלץ מסמרים לתלוש לשחרר ברגים להוריד

מהקיר

     לנתק להפריד לחתוך למשוך לפרק לקפל לגזור

     לגלגל

     לצרור לארוז להדק לקשור לערום לרכז להעמיס לקשור בחוט

לעטוף לסוכך לכסות להקיף להדק

     להסיר להרים

     לטאטא

     לסגור

     ללכת

יש לבליינד דייט בלוג!

ועוד תאריך…

זה יהיה קצר. בעוד שבוע. בליינד דייט שוב עולה. בואו!

כל הפרטים – כאן: לבלוג של בליינד דייט

אוויר הרים צלול כיין

מידי פעם עולה בי צורך עוז לעלות על הר ולהשתחרר ממועקת הקיץ המהביל בתל אביב. אם הייתי אישה בעלת ממון הייתי בוחרת ככל הנראה בשוויץ או בצרפת אבל מכיוון שזה לא המקרה שלי, העיר ירושלים נכנסת גם כאופציה. ובעצם – למה לא?

הבעיה מתחילה בזה שגלי נוסטלגיה מאיימים להטביע אותי בכל פעם שכף רגלי נוחתת בעיר. בין אם מדובר בערמת חיילים באוטובוס שמזכירים לי את נעוריי האבודים, או בעובדה שפעם, לפני כמעט עשר שנים, הייתי פעם סטודנטית פוחזת בעיר שגילתה את קדושתה ואת מיניותה (כן אני לייט בלומר:).

בכל מקרה, השבוע יצא לי לעשות את הדרך במעלה הרי ירושלים לעיר שבערב, גם ביולי נעים בה והיה נהדר. ניחוחות שוק מחנה יהודה עלו באפי ויצא לי לפגוש אפילו את שותפתי הראשונה לדירה (שכבר נשואה עם ילד). בקיצור, תענוג. ולכל מי שאנטי ירושלים אני רק יכולה לומר שזה בסדר. אני אישית אוהבת וממשיכה לאהוב…

http://www.inisrael.com/news/?p=984

Mr. Israel זה אני – דרך אגב…

מה לא לעשות

לאכול.

לבזבז כסף על: בגדים, ספרים שאני לא באמת אקרא, משקפי שמש של מעצבים, נעליים (אין ברירה אני במיתון), שעונים וטונה שקונים בתחנה המרכזית בתל אביב (הם מקולקלים), תחתונים וחזיות- באמת שאין טעם כי אין לי חבר.

לבזבז יותר ממה שאני מרוויחה (די קשה לביצוע כי אני לא ממש מרוויחה כרגע).

להתאהב באחד מהטיפוסים הבאים: סטלנים, בחורים שמפחדים ממחויבות, אמנים (עלק), מוסיקאים (ממש), שונאי נשים, בחורים שממש אוהבים את עצמם, סוטים והומואים (למה? למה?).

להתעצבן בגלל: מס הכנסה, ביטוח לאומי, עיריית תל אביב, HOT ומפיקים מוסיקליים שלא מבינים מהחיים שלהם.

להיות מדוכאת כי אין לי פרנסה. במקום זה: לפעול! לעשות טלפונים, להפציץ במיילים ולהזכיר לכולם שאני בסביבה.

להיות מדוכאת כי אין לי חבר. במקום זה: לפתח שלווה פנימית ובטחון עצמי ותחושה של שלמות כאשה בעלת ערך ותוכן שאין לה חבר, כי רק ככה אפשר להשיג חבר.

מה לעשות

דיאטה.

לרוקן את הדירה מכל הדברים המיותרים ולתת כבר לאלון את משקפי השמש של קלואה שאני לא באמת משתמשת בהם שקניתי ב1800 ₪. אולי בעצם שווה לנסות למכור אותם בEBAY. סורי אלון.

לתרום את כל הבגדים שאני לא לובשת כבר מעל לשנתיים.

להתנדב. יש סיכוי שיהיו שם גברים.

להיות בטוחה יותר בעצמי ואסרטיבית.

לנצל טוב יותר את הזמן במקום לשרוף אותו במשך שעות מול יו-טיוב ופייסבוק.

לאכול יותר סובין. בעצם, אמרתי שאני צריכה להפסיק בכלל לאכול.

ללכת לחדר כושר ארבע פעמים בשבוע ולהתחיל באמת להתאמן במקום סתם ללכת על ההליכון בזמן בהייה  ב"אח הגדול".

לבנות עסק כלכלי מצליח שמבוסס על הכישרונות שלי.

לבנות מערכת יחסים עם בחור בוגר.

לדאוג שקטי תסדר לי את המתקן לנעליים.