הדסטארט
קשה. קשה לבקש מאנשים כסף. קשה להסביר לאנשים שהם קונים כרטיס ומביעים בזה את האמון שלהם בפרויקט מסוים בלי להרגיש כאילו מבקשים נדבה, או גרוע מכך, כביכול "עושים קופה" עליהם. אנחנו עוד לא בחצי הדרך בפרויקט ההדסטארט של ההצגה "המחלקה" והמועקה אצלנו החלה כבר מהיום הראשון. מעולם לא הייתי טובה במכירות. אף פעם לא ידעתי איך לשכנע מישהו שהוא צריך להוציא כסף על משהו שעד לרגע שבו פגש אותי לא ידע שהוא בכלל קיים ושהוא צריך אותו. יש אנשי מכירות שברגע שהם פותחים את הפה אתם מיד משתכנעים ולא מבינים איך לא קניתם את זה קודם. אז אני, לא כזאת. להיפך. אני בדרך כלל משכנעת את עצמי לא לקנות דברים. ואנשים אחרים? שיעשו מה שהם רוצים. אני לא אוהבת להתערב.
אבל, רצה הגורל והחלטנו בכל זאת לפנות לאנשים לעזור לנו במימון ההפקה של ההצגה "המחלקה" ותאמינו לנו שזאת לא הייתה החלטה קלה. אנחנו, זה אני ובן זוגי שי היקר שלפני יותר משנתיים המחזה שכתב זכה בפסטיבל צו קריאה בצוותא. אם תעשו גוגל על המחלקה, שי אזולאי, וצו קריאה, תוכלו לקרוא שבמסגרת הזכייה קיבל שי פרס של 10,000 ש"ח להפקה. זה שקר. יכול להיות שצוותא באמת רצו לתת את הכסף, אבל לא יצא, לא הסתדר, ובגדול פשוט אין אותו. שי רצה להפסיק כאן. אין כסף אז אין הפקה. לא נורא. אבל אני כעסתי. לא יכול להיות שאנשים לא ייהנו ממחזה סאטירי מצוין בגלל שצוותא בקשיים כלכליים. מעבר לעניין האישי שלא אכחיש שקיים, כעסתי והתבאסתי כי ידעתי שמה שחסר היום בתיאטרון זה בדיוק זה; כתיבה טובה ורלוונטית. בתור מבקרת תיאטרון (במעריב, אתר nrg ואתר מפה) ראיתי לא מעט הצגות תיאטרון בארבע השנים האחרונות, מהפרינג' עד לרפרטואר. יש כמה הצגות ללא מילים מצוינות, כמה הצגות קלאסיות (יווניות, רומאיות, שייקספיר, מילר ושות') שמבוימות נפלא אבל בכלל לא רלוונטיות להיום, עוד חופן של הצגות מבדרות או דרמות שנמנעות מאמירה גדולה יותר, הרבה הצגות משעממות וגם כמה פשוט גרועות (בדרך כלל אלו שמתיימרות לבדר).
אז התעקשתי לא לוותר. במשך שנתיים ניסינו, ביררנו, שאלנו ובדקנו עד שלבסוף צוותא הלכו לקראתנו בקטנה וויתרו לנו על ה 25% שהם רגילים לקחת מכל כרטיס שנמכר אצלם ולתת לנו במשך שנה את כל הכנסות הקופה. מעולה! עכשיו רק צריך לצאת עם הפקה. בקטנה, לא? אז זהו שהפקה זה עניין רציני. בטח ובטח כשמדובר בהצגה ובה שמונה שחקנים עובדים (במשחק ובעוד משהו) שחייבים לשלם להם כי משחק זה מקצוע (מסכימה איתך במאה אחוז גברת עלמה זק), תוסיפו לזה במאי, תפאורה, תלבושות, סאונד, תנועה, הפקה ושיווק (כי אנחנו רוצים שלהצגה יגיע קהל ליותר משתי הצגות) ויצא שגם אם היינו מקבלים את ה 10,000 ש"ח מצוותא היינו צריכים לדחוף את הידיים יותר עמוק לכיסים.
אז לקחנו סיכון. ואני, שונאת סיכונים. אבל בשביל שי והמחלקה חשבתי שזה סיכון ששווה את זה, ויצאנו בקמפיין הדסטארט להצגה "המחלקה" (לאחר שכבר הקדשנו לעניין סכום לא קטן מכספנו האישי – הוצאה שאנחנו לא מצפים לכסות). מאז כל בוקר אני בודקת לראות על כמה אנחנו, במשך היום, בין טיפול במיכאל וקצת עבודה משלי, אני מנסה לחשוב מי עוד ירצה לתמוך ולראות, כותבת ושולחת מיילים, וואטסאפ, ומתקשרת, וכל ערב אני מתבאסת על אנשים שדיברתי איתם ו"נידנדתי" להם (מצטערת, אני שונאת את זה יותר מכם, מבטיחה) ועדיין לא תמכו. לאט לאט אני מתחילה לוותר. חושבת שכנראה שהצבנו לנו יעד גבוה מדי ושאם לא נצליח אז לא נצליח, לא נורא, אז לא תהיה הפקה, ומי צריך בכלל את כל כאב הראש הזה? ונכון שהגענו כבר לסכום יפה, אבל אנחנו עייפים ונגמרו לנו החברים אז אולי די?! אם הממשלה שלנו לא רוצה לתת 1% לתרבות למה שהחברים שלנו ושזרים ייתנו? יש להם צרות גדולות יותר.
אבל אז אני חושבת על שי שבעצמו רוצה לוותר ולעזוב את הפרויקט, ואני נזכרת ביום שסיימתי לקרוא את הרומן הראשון שלו "סלאח האילם" (שעוד לא פורסם, שלא בצדק) והבנתי שהבחור מוכשר ושמגיע לו שכמה שיותר אנשים ידעו את זה ויגידו לו, ואני מחליטה לדחוף עוד קצת עד הסוף באמת. אני זוכרת שכשהייתי באוניברסיטה ולמדתי לימודי יהדות בשביל מלגה קלה אמרו לנו פעם שאנחנו אוהבים הכי הרבה את מי שאנחנו נותנים לו ולא את מי שנותן לנו (תחשבו על מערכת היחסים של אנשים וכלבים). אני רוצה לתת לשי. ולא רק שיר. תאחלו לנו בהצלחה! ותתמכו בנו!
יערה כותבת 